מדע, ידע או דעה: הכינוס החמישי לתקשורת המדע בישראל (כולל הבחירות שלי)

ב- 3-4 לנובמבר יתקיים הכינוס החמישי לתקשורת המדע בישראל. 

יש לי סנטימנטים: לפני שנתיים השתתפתי בפאנל "הבלתי ממוסדים" בכינוס השלישי. יש וידאו של הפאנל ביו-טיוב, שבו אני לא מסוגלת לצפות, ושהוא אחד התוצאות הראשונות שעולות כשמחפשים את השם שלי בעברית. 

בשנה שעברה היה פאנל מעניין מאד על "כתבת הפטריות" של כלכליסט. לפטריות היו משהו כמו מיליון כניסות (נכון ללפני שנה) והיא היתה נקודת מפנה בכיסוי של מדע בישראל. היא מעלה הרבה שאלות לגבי מה המטרה של כיסוי של מדע בתקשורת הפופולרית, איזה רמה של דיוק אמורה להיות לו, עד כמה סומכים על עיתונאים (לעומת עד כמה סומכים על בלוגרים הזויים, לדוגמה). בזמנו רציתי לכתוב על זה בבלוג אבל לא יצא. 

בשנה שעברה אחד מאורחי הכבוד היה רוברט קרולוויץ' מתוכנית הרדיו/פודקאסט Radio Lab. השתתפתי ב"כתת האומן" איתו. זה היה סוג של לגעת באבק כוכבים. גם הוא דיבר על האתגר של לעשות תוכנית מדעית שמדברת לציבור מאד רחב (וצעיר, הרבה פעמים). לי לפעמים קל להתנשא ולהתעלות על התכנים של Radio Lab, ולהעדיף תוכניות יותר שוליות, ודווקא לכן היה מאד מעניין להבין את הבחירות שמייצרות את התוצר הזה. הוא גם דיבר על העבודה הטכנית הקפדנית שלהם, שזה היה ממש מגניב. מבחינת איכויות הפקה קשה להרגיש אפילו בינוני וסביר ביחס אליהם. 

בכל אופן, די לדבר על העבר. יותר מעניין לדבר על מה שהולך להיות השנה! 

דבר ראשון, השנה, למרבה הנוחות, הכנס בתל-אביב. ספיציפית בבניין טרובוביץ' באוניברסיטת תל-אביב, שידוע גם כבניין עם הלבנים האדומות, וגם כבניין שבו עשיתי פסיכומטרי (אם כי זה ידוע לפחות אנשים).

דבר שני, הכנס שוב תפח והוא משתרע על פני יומיים שלמים, מה שיוצר קצת בעיה לאנשים מסכנים שיש להם day job. ביום הראשון יש מושבים יותר כלליים, והיום השני מתחלק לשניים: כיתות אומן, שזה יותר מעשי, והחלק היותר אקדמי של הכנס, שבו אנשים מציגים את מחקריהם. החלק הזה הכי גדל השנה לדעתי ביחס לשנים קודמות, וזה משמח. 

דבר שלישי, גם השנה יש אבק כוכבים, בדמות חורחה צ'אם, האיש שמאחורי ה- PhD Comics והאיור המגניב שבראש הפוסט הזה. 

המושב שהכי מעניין אותי הוא המושב בנושא חיסון הפוליו שיתקיים בראשון אחר הצהריים, בהשתתפות (בין שאר המכובדים) קרן לנדסמן. סיבה אחת לזה היא שאני רואה את עצמי כחוקרת ספקנות, ונושא החיסונים הוא אחד הנושאים החביבים על התנועה הספקנית. אני חושבת שבסיפור של הפוליו אפשר לראות את אחד הדברים המעניינים שמאפיינים גם את תקשורת המדע וגם את הספקנות: ההרגשה של כל הצדדים המעורבים שהם ה- underdogs. פעם אני אכתוב על זה יותר, בלי נדר.  

אני גם מאד רוצה להגיד למושב השני מבין המושבים האקדמיים, שמרוכזים בו רוב המחקרים שעוסקים במדיה חדשה. 

חוץ מזה מעניין אותי המושב בנושא ארכיאולוגיה, בעיקר בזכות הדיון על המדעיות של הארכיאולוגיה בגיליונות האחרונים של אודיסיאה. 

בקיצור, מניסיון העבר ומהתוכניה הנוכחית, מומלץ. פה יש תוכניה של הכינוס, וההרשמה היא באמצעות שליחת מייל ל: safracen@post.tau.ac.il. (כאן יש הזדמנות להתלונן על חוסר האוריינות הטכנולוגית של האקדמיה, שעדיין מפיצה תוכניות ב-pdf בלבד ומקיימת הרשמה במייל(!), אבל בואו נתרכז לשניה בדברים הטובים). 

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה

“The smell!” Penumbra repeats. “You know you are finished when people start talking about the smell.”

אני בדרך כלל לא ממליצה על ספרים (או על דברים בכלל), כי תמיד יש לי ההרגשה כזאת של, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, זה שאני אהבתי משהו לא אומר שחברים/מכרים/אנשים אקראיים באינטרנט יאהבו אותו.

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה היא דוגמה מצוינת. זה ספר שדיבר אלי.

יש בו ויזואליציית תלת-מימד שנכתבה ברובי, וגיבור שחושב להביא לבחורה שמוצאת חן בעיניו עותק משומש של The Visual Display of Quantitative Information של אדוארד טאפט, אבל היות שזה קצת יקר הוא מכין לה פרוטוטייפ של של ויזואליזיית time-series במקום. הבחורה, דרך אגב, עובדת בגוגל, מאמינה בסינגולריות, ומעסיקה צבא של מחשבים (באמצעות האדופ) ואנשים (באמצעות הטורקי המכאני).  מצד שני, יש גם בחור שבונה מטרופולין מניאטורי שלם מחומרים יומיומיים, עם מספריים ודבק במקום קוד ופיקסלים.

זה מה שגרם לי להרגיש בבית בספר הזה, להתאהב בספר הזה, העובדה שהוא ממוקם בעולם שמחבר את הטכנולוגי והויזואלי ואת הקיברנטי עם המוחשי. כי איך אפשר לא להתרגש מהדיאלוג הבא:

“Why?” Mat asks. “I think I have that font on my computer.”

“You have Gerritszoon,” I cluck, “suitable for emails, book reports, and résumés. This is Gerritszoon Display, suitable for billboards, magazine spreads, and, apparently, occult book covers. See, it has pointier serifs.”

Mat nods gravely. “The serifs are pointy indeed.”

הבעיה עם כל זה היא כמובן שברור לי שאפשר לא להתרגש מזה. זה לגמרי שריטה פרטית שלי (טוב, לא רק שלי, אבל לא בהכרח שלך, קורא/ת אקראי/ת באינטרנט).

זאת הסיבה שבדרך כלל אני לא ממליצה על דברים. אבל היות שבאמת מאד נהניתי, הנה כמה דברים שאולי יידברו לקהלים רחבים קצת יותר:

חובבי ספרות הבלש והמתח
יש בספר תעלומה שצריך לפתור. היא מתחילה בשאלה מה זאת בדיוק החנות ספרים הזאת, מהשם, שיש לה היצע ספרים מאד מוזר, ושפתוחה 24 שעות ביממה למרות שכמעט ולא נכנסים לקוחות. ומשם היא מסתבכת. התעלומה עשויה היטב ומותחת, וממשיכים לדפדף כדי לדעת את הסוף. את התעלומה אפשר לקרוא גם כתעלומה בעולם ריאליסטי, בסגנון הבלשים הקלאסיים, וגם כתעלומה בעולם של קונספירציות וכתות וידע אזוטרי, בסגנון דן בראון או אולי אומברטו אקו, כך שחובבי שני תתי-הז'אנרים יהנו.

חובבי הספרות הספקולטיבית 
יש גם קווסט, קבוצה של דמויות שנוסעות ממקום למקום ועומדות במשימות שונות כדי להגיע למטרה (לפענח את התעלומה). היות שהגיבור בעצמו הוא חובב ספרות פנטזיה ובוגר משחקי תפקידים, הקווסט מאד מודע לעצמו, כך שהחובב המתוחכם יהנה גם מהקווסט וגם מהעיסוק המטא-טקסטואלי בספרות הז'אנרית, גם מהפנטזיה וגם מהדרך שהפנטזיה נבנית מתוך חומרים לגמרי ריאליסטיים.
אה, ויש גם Jedi mind tricks.

חובבי ספרים
יש בכותרת של הספר חנות ספרים ובאמת זה ספר על ספרים. יש הרבה ספרים על ספרים, באופן טבעי, כי אהבת הספרים משותפת לאנשים שכותבים ספרים, ואנשים שעובדים בהוצאות ספרים ומחליטים איזה ספרים לפרסם, ואנשים שקוראים ספרים, אז זה קלף בטוח. אבל במקרה הזה יש עיסוק מעניין בשאלה מה זה ספרים בעצם. נייר ודיו ממש? מחרוזות של אותיות? האם מבנה הדפים, פריסת האותיות על הנייר, חשוב? האם הפונט שבו הודפס הספר הוא חלק מהספר? הרוויה (סטורציה) של הדיו? מה מתוך זה אפשר לייצר בספר דיגיטלי? ומה נסגר עם הריח?


אה, וכמו שאולי הסקתם, מהציטוטים לעיל, אני קראתי את הספר באנגלית, כלומר בעצם קראתי את Mr. Penumbra's 24-Hour Bookstore. אין לי אלא לקוות שהתרגום טוב. אני יכולה להגיד שאני לא מתה על העטיפה של המהדורה העברית (אה כן, גם עטיפה זה חלק מהספר!). העטיפה המועדפת עלי היא של המהדורה הבריטית:

שמעתם כבר על לאבּ-ליט? (כולל המלצות)

לאבּ-ליט, ספרות מעבדה אם מתעקשים על תרגום צולע, מונח חדש שנטבע ב-2011 על ידי הביולוגית והסופרת הבריטית ג'ניפר רון, שגם הקימה את האתר/מגזין מקוון הבריטי לאבּליט.קום. הרעיון הוא שזאת סוגה של ספרות ריאליסטית, שמדענים ממלאים בה תפקידים של דמויות ראשיות, ושמתארת את המונחים והפרקטיקות המדעיות באופן ריאלסטי.

 

יש כמה תתי-זנים. הארד-קור לאבּ-ליט הן יצירת שלוקחות את המדע או את המדע מאד ברצינות, ומתארות בצורה אמינה את מה שקורה שם בפנים. הדוגמה הידועה ביותר של זה היא "אינטואיציה" של אלגרה גודמן, שאף תורגם לעברית (ידיעות ספרים, 2010). זה הספר היחיד ברשימה באתר שקראתי, והוא אכן מומלץ מאד.

 

בקצה השני של הסקאלה, לאבּ-ליט לייט, ספרים שבהם דמויות המדענים לא מאד מרכזיות.

 

אפשר לשאול. מאיזה בחינה לאבּ-ליט הוא "ז'אנר"? האם יש אנשים שיעדיפו לקרוא אותו על ספרים אחרים (כנראה שכן)? האם הם כולם מדענים שרוצים למצוא את עצמם ביצירות שהם קוראים?  וגם - מי כותב את הספרים האלה?

 

בינתיים, עברתי על רשימת הרומנים שמסווגים כלאבּ-ליט לפי האתר, וחיפשתי את אלה שתורגמו לעברית. מקווה שלא פספספתי יותר מדי. השארתי את התיאורים המקוריים כפי שהופיעו באתר. הרשימה כאן.

 

מעניין אם יש ספרות מקור בעברית שאפשר לשייך לז'אנר...

אינטואיציה של אלגרה גודמן. רב מכר, Hard core lab lit .

דרשה בעניין דרשות (פרשת בשלח)

ביוני 2012 נשאתי דרשה בקהילת דרכי-נעם ברמת השרון.
התחלתי את דברי בציטוט מפרשת שלח (או: שלח-לך) שהיתה פרשת השבוע. בפרשה הזאת מסופר הסיפור הידוע של המרגלים, שנים-עשר השליחים ששלח משה לתור את הארץ. כשחזרו, עשרה מתוכם אמרו שהארץ היא ארץ נוראית, ארץ אוכלת יושביה, ארץ שתושביה ענקים. העם, לפי הסיפור, שמע ונבהל, והלך להתלונן למשה, בסגנון הרגיל של “למה הוצאת אותנו ממצרים, סיר הבשר”. אלוהים כועס מאד על העם כפוי הטובה, קצר הזיכרון וקטן האמונה, והוא מחליט להשיט עליהם עונש. הנאום שנותן אלוהים למשה ואהרון בעניין העונש גדוש בחזרות (במדבר י"ד, פסוקים 26-38):
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. עַד-מָתַי, לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי--שָׁמָעְתִּי. אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי:  כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם.  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה:  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי.  אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.  וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה:  וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.  וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.  וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.   בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי.  אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ. וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה, עַל-הָאָרֶץ.  וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה.  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ.
למה חזרות? החזרות מחזקות להפליא את הרטוריקה של הנאום. הנאום נשמע כועס מאד. כשאנחנו כועסים אנחנו נוטים לחזור על המסר שלנו עוד ועוד, עד שמי שאנחנו כועסים עליו יתפוס ויבין את חומרת האירוע או המעשה בעיננו. אנחנו, כקוראים שמכירים את סיפורי התנ”ך, שיודעים על ארבעים השנה במדבר, עשויים לפספס את חומרת העונש הזה. ולכן חשוב להגיד לנו: במדבר הזה יפלו פגריכם. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. עד תום פגריכם במדבר. זה חזק.
לפני הדרשה הזאת, על פרשת בשלח, נשאתי בקהילה ברמת השרון דרשות חמש פעמים. אבל לפני כשנה, מאסתי ברעיון. לא מאסתי בגלל עבודת ההכנה הרבה, למרות שזה אכן לוקח זמן; וגם לא בגלל הצורך להתגבר על פחד הבמה ולדבר מול קהל. מאסתי בגלל שהרגשתי שיש בזה משהו מיותר. דיברתי פעם אחת על חשיבות הדמוקרטיה, מתוך ספר שמות; פעם אחת על פלורליזם ביהדות מתוך ספר ויקרא; פעם אחת על חשיבות של אחדות ואחווה, גם מתוך ספר שמות. אבל הרי, כל המאזינים שלי, כל האנשים שבאו ביום שישי בערב לקהילה רפורמית ברמת השרון, כולם כבר יודעים שדמוקרטיה זה חשוב. כולם יודעים שפלורליזם זה חשוב וזה היה ביהדות מימים ימימה. כולם מעריכים את החשיבות של לכידות חברתית. אז למה אני צריכה לבוא ולהתאמץ ולהגיד לכם את זה?
אבל הנה, בכל זאת נשאתי את הדרשה, וזה אומר שקרה משהו.
מה שקרה הוא שקראתי את הספר Religion of Atheists של אלאן דה-בוטון. הספר הזה מדבר על הכלים שבהם דתות עושות שימוש כדי לעזור למאמינים, ומה אנחנו יכולים ללמוד מהכלים האלה.  אחת הדוגמאות המובהקות לכלי שקיים בכל הדתות הוא החזרה. צריך לחזור על דברים. אנחנו מכירים את זה מהיהדות: בדרכי נעם חוזרים על התפילה כל ערב שבת, ויודעים חלקים גדולים בעל-פה. יש אנשים שחוזרים על התפילה כל יום, שלוש פעמים ביום. היהודים קוראים את פרשת השבוע במחזוריות, במעגל שנתי, חוגגים את החגים, במחזוריות, במעגל שנתי. וזה חשוב. למה זה חשוב?
זה חשוב עבור זיכרון. כשחוזרים על משהו כמה פעמים, זוכרים אותו. מחוץ לעולם הדתי, בחיים הלא-דתיים שלנו, יש הרבה פחות כבוד לרעיון של חזרה. מצפים מילד, בכתה ח' שילמד פוטוסינתזה, או על מלחמות נפוליאון, ואחרי זה יזכור את זה לכל החיים. זאת ציפיה מטופשת. מי זוכר לכל החיים? מי זוכר איך עובדת פוטוסינתזה? רק מי שחזר ולמד ביולוגיה, בתיכון, באוניברסיטה.
וזה לא רק זיכרון, אלא גם הבנה. זאת חוויה שיש לכולנו: מסבירים לנו פעם אחת, ופעם שניה ופעם שלישית, אותו הסבר, אבל רק בפעם השלישית אנחנו קולטים. אולי, לוקח זמן עד שנוצרים הקשרים הנכונים בין תאי העצב במח, או משהו כזה, מה שחשוב היא העובדה שחזרה זה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמוד וההבנה.
ויש עוד משהו, שגם אותו כולנו מכירים: כל פעם אנחנו קולטים משהו אחר. כשאנחנו חוזרים וקוראים ספר שכבר קראנו, או רואים סרט שכבר ראינו, או חוזרים ומבקרים באתר תיירות, באיזו קתדרלה, או שמורת טבע שכבר ביקרנו בה, אנחנו קולטים דברים אחרים, אנחנו חווים חוויה אחרת. אומרים שאי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים. כל פעם שאנחנו עוברים דרך משהו, אנחנו חווים אותו בצורה שונה. החזרה היא לא באמת חזרה.
זה, דרך אגב, מה שאנחנו רואים פה בפרשת השבוע. אנחנו חוזרים – אלוהים, או מי שכותב בשם אלוהים – חוזר על הרעיונות ועל המלים עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. זה עוזר להבין, וזה עוזר לקלוט ולתפוס. זה עוזר לזכור, וזה עוזר להתרשם. ברור שאם במקום 12 פסוקים שיש לנו כאן, אלוהים היה אומר “עכשיו אתם לא נכנסים לארץ ישראל, אתם מסתובבים פה במדבר ארבעים שנה, רק הדור הבא ייכנס” – זה לא היה אפקטיבי באותה מידה.
וכאן אני רוצה לחזור לדרשות: הדרשות הן בדיוק זה. כולנו יודעים שדמוקרטיה זה דבר חשוב. אני לא צריכה לספר לכם שדמוקרטיה זה דבר חשוב, גם בספר שמות. אבל מצד שני, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת כל הזמן במתקפה, מתקפה מימין, ומשמאל, ומלמעלה ומלמטה. יש איזושהי הרגשה שהדמוקרטיה שלנו היא ביצה, ויש איזושהי כמיהה, מאד אמתית, שיבוא מנהיג, משכמו ומעלה, וינקה פה את הארוות, וידחוף אותנו החוצה מהביצה. בתנאים האלה, המחויבות שלנו לערכים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, מחווירה, נשחקת.
ולכן צריך לחזור על זה. צריך לחזור ולחשוב על זה, ולחשוב על זה כל פעם בהקשר אחר. אם זה בהקשר של התנ"ך, ושל היהדות, כמו שאנחנו עושים פה, ואם זה בהקשרים אחרים, במקומות אחרים. כדי שזה ימשיך להיות חלק מאתנו.
אז זאת היתה ההבנה שלי על החשיבות המקום הזה, של הדקות האלה שנותנים בדרכי נעם ובקהילות רפורמיות לדרשה, או לדבר תורה ביום שישי בערב, וזאת הסיבה שהסכמתי להיות שוב מסונג’רת לשאת אותה. וכמו שהצעתי לחברי הקהילה, אני יכולה להציע גם לקוראים כאן, לחשוב איפה בחיים הפרטיים או הקהילתיים שלהם הם יכולים להרוויח מהרעיון הזה של החזרה. אפילו במשהו פשוט, כמו לשלוף מארון הספרים ספר שהם אהבו, ולקרוא אותו שוב.