ביוני 2012 נשאתי דרשה בקהילת דרכי-נעם ברמת השרון.
התחלתי את דברי בציטוט מפרשת שלח (או: שלח-לך) שהיתה פרשת השבוע. בפרשה הזאת מסופר הסיפור הידוע של המרגלים, שנים-עשר השליחים ששלח משה לתור את הארץ. כשחזרו, עשרה מתוכם אמרו שהארץ היא ארץ נוראית, ארץ אוכלת יושביה, ארץ שתושביה ענקים. העם, לפי הסיפור, שמע ונבהל, והלך להתלונן למשה, בסגנון הרגיל של “למה הוצאת אותנו ממצרים, סיר הבשר”. אלוהים כועס מאד על העם כפוי הטובה, קצר הזיכרון וקטן האמונה, והוא מחליט להשיט עליהם עונש. הנאום שנותן אלוהים למשה ואהרון בעניין העונש גדוש בחזרות (במדבר י"ד, פסוקים 26-38):
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. עַד-מָתַי, לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי--שָׁמָעְתִּי. אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ. וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה, עַל-הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ.
למה חזרות? החזרות מחזקות להפליא את הרטוריקה של הנאום. הנאום נשמע כועס מאד. כשאנחנו כועסים אנחנו נוטים לחזור על המסר שלנו עוד ועוד, עד שמי שאנחנו כועסים עליו יתפוס ויבין את חומרת האירוע או המעשה בעיננו. אנחנו, כקוראים שמכירים את סיפורי התנ”ך, שיודעים על ארבעים השנה במדבר, עשויים לפספס את חומרת העונש הזה. ולכן חשוב להגיד לנו: במדבר הזה יפלו פגריכם. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. עד תום פגריכם במדבר. זה חזק.
לפני הדרשה הזאת, על פרשת בשלח, נשאתי בקהילה ברמת השרון דרשות חמש פעמים. אבל לפני כשנה, מאסתי ברעיון. לא מאסתי בגלל עבודת ההכנה הרבה, למרות שזה אכן לוקח זמן; וגם לא בגלל הצורך להתגבר על פחד הבמה ולדבר מול קהל. מאסתי בגלל שהרגשתי שיש בזה משהו מיותר. דיברתי פעם אחת על חשיבות הדמוקרטיה, מתוך ספר שמות; פעם אחת על פלורליזם ביהדות מתוך ספר ויקרא; פעם אחת על חשיבות של אחדות ואחווה, גם מתוך ספר שמות. אבל הרי, כל המאזינים שלי, כל האנשים שבאו ביום שישי בערב לקהילה רפורמית ברמת השרון, כולם כבר יודעים שדמוקרטיה זה חשוב. כולם יודעים שפלורליזם זה חשוב וזה היה ביהדות מימים ימימה. כולם מעריכים את החשיבות של לכידות חברתית. אז למה אני צריכה לבוא ולהתאמץ ולהגיד לכם את זה?
אבל הנה, בכל זאת נשאתי את הדרשה, וזה אומר שקרה משהו.
מה שקרה הוא שקראתי את הספר Religion of Atheists של אלאן דה-בוטון. הספר הזה מדבר על הכלים שבהם דתות עושות שימוש כדי לעזור למאמינים, ומה אנחנו יכולים ללמוד מהכלים האלה. אחת הדוגמאות המובהקות לכלי שקיים בכל הדתות הוא החזרה. צריך לחזור על דברים. אנחנו מכירים את זה מהיהדות: בדרכי נעם חוזרים על התפילה כל ערב שבת, ויודעים חלקים גדולים בעל-פה. יש אנשים שחוזרים על התפילה כל יום, שלוש פעמים ביום. היהודים קוראים את פרשת השבוע במחזוריות, במעגל שנתי, חוגגים את החגים, במחזוריות, במעגל שנתי. וזה חשוב. למה זה חשוב?
זה חשוב עבור זיכרון. כשחוזרים על משהו כמה פעמים, זוכרים אותו. מחוץ לעולם הדתי, בחיים הלא-דתיים שלנו, יש הרבה פחות כבוד לרעיון של חזרה. מצפים מילד, בכתה ח' שילמד פוטוסינתזה, או על מלחמות נפוליאון, ואחרי זה יזכור את זה לכל החיים. זאת ציפיה מטופשת. מי זוכר לכל החיים? מי זוכר איך עובדת פוטוסינתזה? רק מי שחזר ולמד ביולוגיה, בתיכון, באוניברסיטה.
וזה לא רק זיכרון, אלא גם הבנה. זאת חוויה שיש לכולנו: מסבירים לנו פעם אחת, ופעם שניה ופעם שלישית, אותו הסבר, אבל רק בפעם השלישית אנחנו קולטים. אולי, לוקח זמן עד שנוצרים הקשרים הנכונים בין תאי העצב במח, או משהו כזה, מה שחשוב היא העובדה שחזרה זה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמוד וההבנה.
ויש עוד משהו, שגם אותו כולנו מכירים: כל פעם אנחנו קולטים משהו אחר. כשאנחנו חוזרים וקוראים ספר שכבר קראנו, או רואים סרט שכבר ראינו, או חוזרים ומבקרים באתר תיירות, באיזו קתדרלה, או שמורת טבע שכבר ביקרנו בה, אנחנו קולטים דברים אחרים, אנחנו חווים חוויה אחרת. אומרים שאי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים. כל פעם שאנחנו עוברים דרך משהו, אנחנו חווים אותו בצורה שונה. החזרה היא לא באמת חזרה.
זה, דרך אגב, מה שאנחנו רואים פה בפרשת השבוע. אנחנו חוזרים – אלוהים, או מי שכותב בשם אלוהים – חוזר על הרעיונות ועל המלים עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. זה עוזר להבין, וזה עוזר לקלוט ולתפוס. זה עוזר לזכור, וזה עוזר להתרשם. ברור שאם במקום 12 פסוקים שיש לנו כאן, אלוהים היה אומר “עכשיו אתם לא נכנסים לארץ ישראל, אתם מסתובבים פה במדבר ארבעים שנה, רק הדור הבא ייכנס” – זה לא היה אפקטיבי באותה מידה.
וכאן אני רוצה לחזור לדרשות: הדרשות הן בדיוק זה. כולנו יודעים שדמוקרטיה זה דבר חשוב. אני לא צריכה לספר לכם שדמוקרטיה זה דבר חשוב, גם בספר שמות. אבל מצד שני, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת כל הזמן במתקפה, מתקפה מימין, ומשמאל, ומלמעלה ומלמטה. יש איזושהי הרגשה שהדמוקרטיה שלנו היא ביצה, ויש איזושהי כמיהה, מאד אמתית, שיבוא מנהיג, משכמו ומעלה, וינקה פה את הארוות, וידחוף אותנו החוצה מהביצה. בתנאים האלה, המחויבות שלנו לערכים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, מחווירה, נשחקת.
ולכן צריך לחזור על זה. צריך לחזור ולחשוב על זה, ולחשוב על זה כל פעם בהקשר אחר. אם זה בהקשר של התנ"ך, ושל היהדות, כמו שאנחנו עושים פה, ואם זה בהקשרים אחרים, במקומות אחרים. כדי שזה ימשיך להיות חלק מאתנו.
אז זאת היתה ההבנה שלי על החשיבות המקום הזה, של הדקות האלה שנותנים בדרכי נעם ובקהילות רפורמיות לדרשה, או לדבר תורה ביום שישי בערב, וזאת הסיבה שהסכמתי להיות שוב מסונג’רת לשאת אותה. וכמו שהצעתי לחברי הקהילה, אני יכולה להציע גם לקוראים כאן, לחשוב איפה בחיים הפרטיים או הקהילתיים שלהם הם יכולים להרוויח מהרעיון הזה של החזרה. אפילו במשהו פשוט, כמו לשלוף מארון הספרים ספר שהם אהבו, ולקרוא אותו שוב.
התחלתי את דברי בציטוט מפרשת שלח (או: שלח-לך) שהיתה פרשת השבוע. בפרשה הזאת מסופר הסיפור הידוע של המרגלים, שנים-עשר השליחים ששלח משה לתור את הארץ. כשחזרו, עשרה מתוכם אמרו שהארץ היא ארץ נוראית, ארץ אוכלת יושביה, ארץ שתושביה ענקים. העם, לפי הסיפור, שמע ונבהל, והלך להתלונן למשה, בסגנון הרגיל של “למה הוצאת אותנו ממצרים, סיר הבשר”. אלוהים כועס מאד על העם כפוי הטובה, קצר הזיכרון וקטן האמונה, והוא מחליט להשיט עליהם עונש. הנאום שנותן אלוהים למשה ואהרון בעניין העונש גדוש בחזרות (במדבר י"ד, פסוקים 26-38):
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. עַד-מָתַי, לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי--שָׁמָעְתִּי. אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם--עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ. וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה, עַל-הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם, הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ.
למה חזרות? החזרות מחזקות להפליא את הרטוריקה של הנאום. הנאום נשמע כועס מאד. כשאנחנו כועסים אנחנו נוטים לחזור על המסר שלנו עוד ועוד, עד שמי שאנחנו כועסים עליו יתפוס ויבין את חומרת האירוע או המעשה בעיננו. אנחנו, כקוראים שמכירים את סיפורי התנ”ך, שיודעים על ארבעים השנה במדבר, עשויים לפספס את חומרת העונש הזה. ולכן חשוב להגיד לנו: במדבר הזה יפלו פגריכם. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. עד תום פגריכם במדבר. זה חזק.
לפני הדרשה הזאת, על פרשת בשלח, נשאתי בקהילה ברמת השרון דרשות חמש פעמים. אבל לפני כשנה, מאסתי ברעיון. לא מאסתי בגלל עבודת ההכנה הרבה, למרות שזה אכן לוקח זמן; וגם לא בגלל הצורך להתגבר על פחד הבמה ולדבר מול קהל. מאסתי בגלל שהרגשתי שיש בזה משהו מיותר. דיברתי פעם אחת על חשיבות הדמוקרטיה, מתוך ספר שמות; פעם אחת על פלורליזם ביהדות מתוך ספר ויקרא; פעם אחת על חשיבות של אחדות ואחווה, גם מתוך ספר שמות. אבל הרי, כל המאזינים שלי, כל האנשים שבאו ביום שישי בערב לקהילה רפורמית ברמת השרון, כולם כבר יודעים שדמוקרטיה זה חשוב. כולם יודעים שפלורליזם זה חשוב וזה היה ביהדות מימים ימימה. כולם מעריכים את החשיבות של לכידות חברתית. אז למה אני צריכה לבוא ולהתאמץ ולהגיד לכם את זה?
אבל הנה, בכל זאת נשאתי את הדרשה, וזה אומר שקרה משהו.
מה שקרה הוא שקראתי את הספר Religion of Atheists של אלאן דה-בוטון. הספר הזה מדבר על הכלים שבהם דתות עושות שימוש כדי לעזור למאמינים, ומה אנחנו יכולים ללמוד מהכלים האלה. אחת הדוגמאות המובהקות לכלי שקיים בכל הדתות הוא החזרה. צריך לחזור על דברים. אנחנו מכירים את זה מהיהדות: בדרכי נעם חוזרים על התפילה כל ערב שבת, ויודעים חלקים גדולים בעל-פה. יש אנשים שחוזרים על התפילה כל יום, שלוש פעמים ביום. היהודים קוראים את פרשת השבוע במחזוריות, במעגל שנתי, חוגגים את החגים, במחזוריות, במעגל שנתי. וזה חשוב. למה זה חשוב?
זה חשוב עבור זיכרון. כשחוזרים על משהו כמה פעמים, זוכרים אותו. מחוץ לעולם הדתי, בחיים הלא-דתיים שלנו, יש הרבה פחות כבוד לרעיון של חזרה. מצפים מילד, בכתה ח' שילמד פוטוסינתזה, או על מלחמות נפוליאון, ואחרי זה יזכור את זה לכל החיים. זאת ציפיה מטופשת. מי זוכר לכל החיים? מי זוכר איך עובדת פוטוסינתזה? רק מי שחזר ולמד ביולוגיה, בתיכון, באוניברסיטה.
וזה לא רק זיכרון, אלא גם הבנה. זאת חוויה שיש לכולנו: מסבירים לנו פעם אחת, ופעם שניה ופעם שלישית, אותו הסבר, אבל רק בפעם השלישית אנחנו קולטים. אולי, לוקח זמן עד שנוצרים הקשרים הנכונים בין תאי העצב במח, או משהו כזה, מה שחשוב היא העובדה שחזרה זה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמוד וההבנה.
ויש עוד משהו, שגם אותו כולנו מכירים: כל פעם אנחנו קולטים משהו אחר. כשאנחנו חוזרים וקוראים ספר שכבר קראנו, או רואים סרט שכבר ראינו, או חוזרים ומבקרים באתר תיירות, באיזו קתדרלה, או שמורת טבע שכבר ביקרנו בה, אנחנו קולטים דברים אחרים, אנחנו חווים חוויה אחרת. אומרים שאי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים. כל פעם שאנחנו עוברים דרך משהו, אנחנו חווים אותו בצורה שונה. החזרה היא לא באמת חזרה.
זה, דרך אגב, מה שאנחנו רואים פה בפרשת השבוע. אנחנו חוזרים – אלוהים, או מי שכותב בשם אלוהים – חוזר על הרעיונות ועל המלים עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. זה עוזר להבין, וזה עוזר לקלוט ולתפוס. זה עוזר לזכור, וזה עוזר להתרשם. ברור שאם במקום 12 פסוקים שיש לנו כאן, אלוהים היה אומר “עכשיו אתם לא נכנסים לארץ ישראל, אתם מסתובבים פה במדבר ארבעים שנה, רק הדור הבא ייכנס” – זה לא היה אפקטיבי באותה מידה.
וכאן אני רוצה לחזור לדרשות: הדרשות הן בדיוק זה. כולנו יודעים שדמוקרטיה זה דבר חשוב. אני לא צריכה לספר לכם שדמוקרטיה זה דבר חשוב, גם בספר שמות. אבל מצד שני, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת כל הזמן במתקפה, מתקפה מימין, ומשמאל, ומלמעלה ומלמטה. יש איזושהי הרגשה שהדמוקרטיה שלנו היא ביצה, ויש איזושהי כמיהה, מאד אמתית, שיבוא מנהיג, משכמו ומעלה, וינקה פה את הארוות, וידחוף אותנו החוצה מהביצה. בתנאים האלה, המחויבות שלנו לערכים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, מחווירה, נשחקת.
ולכן צריך לחזור על זה. צריך לחזור ולחשוב על זה, ולחשוב על זה כל פעם בהקשר אחר. אם זה בהקשר של התנ"ך, ושל היהדות, כמו שאנחנו עושים פה, ואם זה בהקשרים אחרים, במקומות אחרים. כדי שזה ימשיך להיות חלק מאתנו.
אז זאת היתה ההבנה שלי על החשיבות המקום הזה, של הדקות האלה שנותנים בדרכי נעם ובקהילות רפורמיות לדרשה, או לדבר תורה ביום שישי בערב, וזאת הסיבה שהסכמתי להיות שוב מסונג’רת לשאת אותה. וכמו שהצעתי לחברי הקהילה, אני יכולה להציע גם לקוראים כאן, לחשוב איפה בחיים הפרטיים או הקהילתיים שלהם הם יכולים להרוויח מהרעיון הזה של החזרה. אפילו במשהו פשוט, כמו לשלוף מארון הספרים ספר שהם אהבו, ולקרוא אותו שוב.
